בית משפט השלום תל אביב-יפו                                                                  הפ 201183/04

 

בפני:      כב' השופטת רות רונן                                                       תאריך:  

 

בעניין:    קליר אלחנן

            ע"י ב"כ עו"ד קליר                                                            מבקש

 

                                                            נגד

 

            עיריית רמת-גן

            ע"י ב"כ עו"ד וייסמן                                                           משיבה

 

 

פסק דין

 

 

1.                  המבקשת הגיש תובענה בה עתר כי בית המשפט יצהיר כי החוב הנקוב בהודעה ששלחה אליו המשיבה (להלן: "העירייה"), והמתיחס ל-49 קנסות חנייה, התיישן, ואין לגבותו.

לטענת המבקש, מדובר בעונש שהוטל עליו, ואשר התיישן (המבקש אינו חולק, במסגרת הדיון, על כך שהוא ביצע את העבירות, וכי עונשו – הקנסות – נגזר עליו כדין).

המבקש טוען כי תקופת ההתיישנות נספרת מיום הרשעתו בדין, שהוא 30 יום מיום שנמסרה לו ההודעה על תשלום הקנס.

המבקש טוען, כי כדי להזים את טענתו לגבי התיישנות העונש, מוטל על העירייה להוכיח כי לא חלף פרק זמן של שלוש שנים, בו לא נשלחה אליו התראה לביצוע העונש.

 

2.                  המבקש טוען כי לטענת העירייה היא שלחה אליו 3 "התראות עונש", האחת – ימים אדים לאחר 10.1.01, אחת – ימים אחדים לאחר 5.3.01, והשלישית, הודעה במסגרת "מבצע שטרית", ימים אחדים לאחר 18.12.01.

ההתראה הבאה נשלחה לגרסת העירייה רק ביום 27.7.04.

לכן, רק אם יוכח כי ההתראה מיום 18.12.01 (להלן: "התראת דצמבר") אכן נשלחה ונמסרה כדין – הדבר יעצור את תקופת התיישנות העונש.

 

3.                  המבקש טוען כי העירייה לא הוכיחה כי התראת דצמבר היתה קיימת, לא הוכח כי

היא נשלחה אליו, ולא הוכח כי היא נשלחה בדואר רשום.

העירייה טוענת כי היא הוכיחה התראת דצמבר נשלחה אל המבקש בדואר רשום, באמצעות רשומה מוסדית.

 

4.                  המחלוקת העיקרית בין הצדדים, נסבה סביב השאלה האם הוכח שהעירייה שלחה למבקש את התראת דצמבר, היא ההודעה על "מבצע שטרית". מאחר שאף העירייה טוענת כי ההודעה על מבצע שטרית נשלחה בדואר רשום, אין צורך, במסגרת התביעה דנן, להכריע בשאלה האם חובה על העירייה לשלוח הודעות תקופתיות על תשלום קנס דווקא בדואר רשום, או שניתן להסתפק במשלוח הודעות כאלה גם בדואר רגיל. יש לבחון אם כן האם הוכיחה העירייה כי התראת דצמבר נשלחה למבקש.

 

5.                  יוער בראשית הדברים, כי העירייה טענה שהנטל לא עבר אליה, שכן המבקש לא היה בטוח כי התראת דצמבר לא נשלחה אליו.

אינני מקבלת את הטענה. המבקש הצהיר כי ההתראה הראשונה שהגיעה לידיו לגבי הדוחות נשוא התובענה היא מיום 27.7.04 (ס' 6 לתצהירו של המבקש). כאמור, ההתראה שבמחלוקת היא התראת דצמבר, והמבקש העיד שבמועד זה בתו כבר לא גרה איתו, והוא עצמו לא קיבל את ההודעה (ר' עמ' 2 שורות 23-24 לפרוטוקול).

 

מכאן, שהמבקש כופר בכך שהוא קיבל את התראת דצמבר, ועל כן מוטל הנטל על העירייה להוכיח כי התראה זו נשלחה למבקש (לצורך הדיון כאמור לא תבחן השאלה האם חובה על העירייה להוכיח משלוח בדואר רשום).

 

6.                  כאמור, אין חולק כי העירייה לא הוכיחה, והיא אף אינה יכולה להוכיח, כי נשלח על ידיה מכתב למבקש בדצמבר 2001, באמצעות ראיה ישירה על כך. לאיש מפקידי העירייה אין ולא יכולה להיות ידיעה אישית על כל מכתב ומכתב שהעירייה שולחת, מה עוד, כפי שיובהר להלן, העירייה אינה שולחת את המכתבים בעצמה. התראת דצמבר נשלחה במסגרת במבצע שטרית, בו נשלחו לחייבי קנסות למעלה מ-80,000 מכתבים.

העירייה ביקשה להוכיח את משלוח המכתב למבקש בדצמבר 2001, באמצעות הכלי הראייתי של "רשומה מוסדית", על ידי שתי העדות מטעמה, הגב' סטו מהחברה לאוטומציה, והגב' גיאת, מהעירייה.

 

7.                  העדה הגב' גיאת היא פקידה ראשית במחלקת החנייה בעירייה. היא העידה כי העירייה בקשה מהחברה לאוטומציה ליצור קובץ מחשב ובו שמות חייבים ובין היתר שמו של המבקש. החברה לאוטומציה העבירה את החומר אל בית הדפוס, שהפיק מכתבים שנשלחו לחייבים. בית הדפוס שלח את ההודעות, ובין היתר את ההודעה למבקש.

לתצהירה צרפה העדה הגב' גיאת את פלטי המחשב הם מפורטות כל הפעולות שננקטו ביחס לדוחות שלה מבקש, שהופקו ממחשב החברה לאוטומציה. כן צורף אישור תשלום סך של 421,993 ₪ לרשות הדואר ע"י העירייה, עבור משלוח 75,356 דברי דואר ע"י העירייה.

 

העדה הגב' סטו היא עובדת של החברה לאוטומציה. היא העידה על יצירת הקבצים הממוחשבים הנשלחים אל בית הדפוס באמצעותך החברה לאוטומציה.

 

כפי שצויין לעיל, לעדות מטעם העירייה אין ידע אישי ביחס למשלוח התראת דצמבר למבקש. הידע שלהן מתבסס על פלטי המחשב שצורפו לתצהיריהן, כאשר על בית המשפט לבחון האם פלטי המחשב האלה, מהווים ראיה לכך שהתראת דצמבר נשלחה אל המבקש.

 

8.                  פלטי מחשב הם "רשומה מוסדית".

רשומה מוסדית היא חריג לכלל האוסר עדות שמיעה. הרציונל מאחורי החריג הזה נובע מההנחה שכאשר קיים נוהל מסודר של רישום ארועים ע"י מוסד, ניתן לקבל את הרישום כראיה לאמיתות תוכנו.

 

ס' 35 לפקודת הראיות מגדיר רשומה מוסדית:

 

"מסמך, לרבות פלט, אשר נערך ע"י מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד"

 

ס' 36 לפקודת הראיות קובע:

 

"רשומה מוסדית תהא קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי אם נתקיימו כל אלה:

(1)   המוסד נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום של הארוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;

(2)   דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;

(3)   היתה הרשומה פלט – הוכח בנוסף כי –

(4)   (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה;

(5)   (ב) המוסד נוקט באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב."

 

9.                  אולם, בין אם העירייה מבקשת להוכיח את משלוח המכתב למבקש בדרך של רשומה מוסדית או בדרך אחרת, מוטל עליה להוכיח את כל רצף האירועים שהוביל למשלוח המכתב, כאשר ביחס לכל חוליה בשרשרת, על העירייה להציג ראיה קבילה (עדות מידיעה אישית, רשומה מוסדית או כל עדות קבילה אחרת). קיומן של רשומות מוסדיות בשרשרת הראיות אין בו כדי לשנות את עצם חובתה של העירייה להוכיח את משלוח המכתב למבקש, אלא יש בו רק כדי לאפשר לעירייה להוכיח את רצף האירועים באמצעים ראייתים שונים, שאינם בהכרח מידיעתו האישית של העד.

 

יש לבחון, אם כן, האם לגבי כל חוליה בשרשרת משלוח המכתב קימת ראיה קבילה. יש לבחון את התהליך שננקט לצורך משלוח הודעות לחייבים, ואת תהליך הרישום שלו. יש לבחון האם התהליכים מבוצעים ונרשמים באופן כזה, שיש בו די להעיד על האמינות הרישום. אם התשובה לכך חיובית, הרי שניתן לקבל את פלטי המחשב שהוצגו כראייה ע"י העירייה, כראיה לאמיתות תוכנם, למרות שלא קיים עד שיכול להעיד על תוכנם מידיעתו האישית.

 

10.              מהו אם כן המסלול שעובר דוח החניה מרישומו על ידי פקח החניה ועד למשלוח ההתראה לחייב לאחר שנגזר עונשו?

 

הפקח רושם את דוח החניה על גבי מסופון. כל הדוחות שנרשמים על ידי הפקחים נסרקים על ידי המחשב, וכל נתוני הדוחות מופעים במחשב (ר' עמ' 5 שורות 18-19 לפרוט'). הנתונים המופיעים במחשב, עוברים לחברה לאוטומציה ישירות דרך המחשב.

מדי פעם מבקשת העירייה לשלוח הודעות תשלום לקבוצות מסויימות של חייבי דוחות. בשלב זה ניתנת הוראה למחשב, המוגדרת לפי התאריכים בהם נרשמו הדוחות. העדה הגב' גיאת נותנת את ההוראה טלפונית לחברה לאוטומציה, והיא מבקשת מהחברה לאוטומציה לשלוח לקבוצה שהוגדרה – הודעות תשלום בדואר רשום (רק עמ' 5 שורות 3-4 ועמ' 5 שורות 25-27 לפרוט').

 

הגב' גיאת עורכת בדיקה לפיה החברה לאוטומציה התייחסה לתאריכים שהתבקשה להתייחס אליהם, על ידי כך שהיא בודקת בדפי המחשב את מועדי העבירה, וכך היא מוודאת שהחברה לאוטומציה התייחסה לקבוצה הנכונה של מקבלי הדוחות.

 

לאחר אישורה של הגב' גיאת, החברה לאוטומציה שולחת את הקובץ של ההודעות לבית הדפוס. מדפיס את המכתבים ומעביר אותם לדואר, הגב' גיאת משלמת לדואר על משלוח המכתבים.

 

11.              אני סבורה כי מעדויותיהן של הגב' גיאת והגב' סטו, לא ניתן להווכח כי קיימת תרשומת מוסדית לגבי כל השלבים של משלוח המכתב.

 

אני סבורה כי קיימות עדויות קבילות לגבי חוליות השרשרת שמבוצעות על ידי העירייה ועל ידי החברה לאוטומציה, אך לא לגבי החוליות המבוצעות ע"י בית הדפוס והדואר.

כאמור, לצורך משלוח המכתבים, מוגדרת קבוצת הנמענים – על כך יש עדות לגבי אופן הפעולה של העירייה.

החברה לאוטומציה מקבלת הוראה מהעירייה, והיא מאתרת במחשב את קבוצת הנמענים, שהם קבוצת האנשים שעל פי רישומי המחשב ביצעו עבירות חניה בתקופה מסויימת. גם על כך קיימות עדויות די בהן כדי להוות ראיה שקובץ המחשב מכיל את הקבוצה הנכונה של האנשים שהוגדרו.

 

החברה לאוטומציה מעבירה את הקובץ לבית הדפוס. העדה הגב' סטו העידה כי היא יודעת איך ביתה דפוס עובד, וכי היא מקבלת מבית הדפוס דוגמאות של ההודעות שיישלחו לחייבים. היא מווה את הדוגמאות הללו לקובץ הקיים אצלה, כדי לוודא שמדובר באותם דוחות. כלומר, קיימת ראייה לאופן המשלוח של החומר לבית הדפוס.

 

12.              אך האם הוכח כי בית הדפוס אכן מדפיס את כל המכתבים שהוא אמור להדפיס לצורך משלוחם?

בית הדפוס אמור להדפיס כמות מכתבים הזהה לכמות שהחברה לאוטומציה שלחה לו.

העדה מהחברה לאוטומציה העידה כי היא מצרפת לבית הדפוס נייר עבודה בו רשומה הכמות של המכתבים ו"אם משהו לא בסדר הם מודיעים וכך אנו יודעים שמשהו לא בסדר".

 

אין בפני כל עדות על אופן העבודה בבית הדפוס, ואף אין "רשומה מוסדית" על כך.

העדה מהחברה לאוטומציה אינה יכולה כמובן להעיד מידיעתה האישית כמה מכתבים הודפסו בבית הדפוס בנוסף, אין גם כל מסמך של בית הדפוס המעיד כמה מכתבים הודפסו בו. לו היה מסמך כזה – ניתן היה לנסות להגישו כרשומה מוסדית, בתנאי שהמסמך היה ממלא את התנאים הקבועים לכך בפקודת הראיות. כלומר, נדרש מסמך מבית הדפוס, ועדות על אופן רישום המסמך בביתה דפוס, על מנת שניתן יהיה להווכח שמדובר ברישום שיכול, מתוקף נהלי העבודה בבית הדפוס, להיות ראיה לאמיתות תוכנו.

 

13.              יובהר כי כאשר מדובר בכמות כל כך גדולה של מכתבים (75,000) שהיו אמורים להיות מודפסים, שאחד מהם הוא המכתב למבקש, יש לבחון האם קיימת ראיה לכך שאכן בית הדפוס פעל כנדרש, ואכן הדפיס את כל המכתבים שהוא אמור היה להדפיס, על פי הפרטים הנכונים אותם הוא קיבל מהחברה לאוטומציה, כדי להווכח שכך פעל בית הדפוס, נדרשת, כאמור, ראיה לגבי נהלי העבודה שלו.

 

14.              שלב נוסף בשרשרת שלגביו לא קיימות ראיות קבילות, הוא שלב העברת המכתבים מבית הדפוס אל בית הדואר, ושלב משלוח המכתבים מבית הדואר. העדה הגב' גיאת העידה, כי העירייה מבקשת מהחברה לאוטומציה לשלוח לקבוצת החייבים המוגדרת את ההודעות שהודפסו בבית הדפוס, בדואר רשום (ר' עמ' 5 שורות 15-16). בפועל מועברים המכתבים לדואר מבית הדפוס (ר' עמ' 7 שורה 16). אין ראיה (לא ישירה ולא "רשומה מוסדית") ממנה ניתן להווכח כי קובץ מסויים אכן נשלח מבית הדפוס אל הדואר.

 

הגב' גיאת מעידה כי היא מביאה דפי מחשב, והדואר חותם עליהם שזה נשלח בדואר רשום. לעדה אין מסמך חתום על ידי הדואר, המעיד על כך (אף שלטענתה מסמך כזה נמצא אצל בא כוחה).

 

אין גם ראיה (ישירה או "רשומה מוסדית"), כלך שכל דברי הדואר שהדואר אמור היה לקבל מביתה דפוס, אכן נשלחו על ידי הדואר לכל הנמענים ששמם מופיע ברשימה שהדואר קיבל.

העדה הגב' סטו העידה כי היא עצמה לא בדקה אם רשות הדואר שלחה 75,000 מכתבים, ה אינו מתפקידה. "הרשות שולחת ולא החברה לאוטומציה" (עמ' 13 שורות 17-18).

 

15.              אכן אין הכרח שהעדה הגב' סטו תדע האם המכתבים נשלחו ע"י רשות הדואר.

עם זאת, העירייה, המבקשת להוכיח כי המכתבים נשלחו, צריכה להוכיח זאת באחד הכלים המקובלים על ידי דיני הראיות. שוב, מאחר ואין כנראה עד היכול להעיד מידיעה אישית שכל 75,000 המכתבים הגיעו לבית הדואר, וכי הם אכן נשלחו ממנו, צריכה היתה העירייה להציג מסמך של רשות הדואר המעיד על משלוחם של 75,000 המכתבים שהיו אמורים להשלח, וכן ראיה המעידה על כוחו של רישום זה כרשומה מוסדית.

 

ואולם, אין מסמך של רשות הדואר המעיד על משלוח כל המכתבים בדואר רשום, ובנוסף, אף לו היה מסמך כזה, העדות הגב' גיאת והגב' סטו, שאינן עובדות של רשות הדואר, לא היו יכולות להעיד על אופן העבודה של הרשות, ואופן הרישום של מסמכים – כדי לבחון אם רישום זה הוא אמין ויכול לשמש "רשומה מוסדית", ע פי הכללים שבפקודת הראיות.

 

16.              יצוין בהקשר זה כי אין די בכך שהעירייה שילמה לדואר עבור משלוח המכתבים, כדי להוות ראיה לכך שהמכתבים אכן נשלחו, כדי להוכיח משלוח של מכתב, יש צורך בראיה על כך שהוא נשלח. בנוסף, הראיה על התשלום שהעירייה שילמה לרשות הדואר, מתייחס לאחד הקבצים – שבו 75,000 מכתבים, ולא לקובץ השני, בן ה-8,000 מכתבים, כאשר לא ברור באיזה מן הקבצים היה המכתב שנשלח למבקש (ר' תשובת העדה גב' גיאת, עמ' 6 שורות 28-29).

 

17.              המסקנה של כל האמור לעיל היא כי העירייה לא הוכיחה כי התראת דצמבר נשלחה למבקש – לא בדואר רשום ולא בדואר רגיל. הוכח אמנם כי העירייה בקשה מהחברה לאוטומציה לשלוח הודעות לחייבים שהמבקש הוא אחד מהם, וכי החברה לאוטומציה ביקשה מבית הדפוס להדפיס הודעות אלה. אך לא הוכח כי כל ההודעות הודפסו בבית הדפוס, ולא הוכח כי כל ההודעות הגיעו לדואר, וכי הן נשלחו על ידי הדואר.

 

18.              אינני סבורה כי הנטל המוטל על העירייה, להוכיח גם את השלבים הנוספים במשלוח המכתב למבקש הוא נטל כבד מדי. על כל פנים, מאחר שאין מחלוקת כי יש לשלוח הודעות על עונש מדי שלוש שנים, יש לבחון על פי כללי הראיות האם הודעות כאלה נשלחו. כאשר מדובר בטענה לגבי משלוח עשרות אלפי הודעות, יש לבחון לדעתי בתשומת לב את הליך המשלוח ככללותו, כדי שניתן יהיה לקבוע כי הוכח המשלוח של המכתב אל המבקש.

 

19.              משהעירייה לא עמדה בנטל שהוטל עליה ולא הוכיחה את משלוח הודעת דצמבר למבקש, יש מקום לקבל את התביעה, ולקבוע כי החוב הנקוב בהודעת העירייה נשוא התביעה – התיישן ואין לגבות אותו.

העירייה תישא בהוצאות המבקש בסך 5,000 ₪ + מע"מ.

 

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

 

ניתן היום, 28.3.2005 בהעדר הצדדים.

 

                                                                                                ר. רונן, שופטת

 

בן-ארי ושות', משרד עורכי-דין