בתי המשפט

 

בית משפט לתביעות קטנות ת"א

תק 003391/04

 

בפני:

כב' השופטת מיכל ברק-נבו

תאריך:

05/07/2004

 

 

 

 

 

 

 

בעניין:

1 . מירוני אבלין

2 . מירוני שלום

 

 

 

 

התובעים

 

נ  ג  ד

 

 

עיריית ת"א

 

 

 

 

הנתבעת

 

פסק דין

 

בפני תביעתם של בני זוג, תושבי העיר פתח תקוה, אשר ביום 3.2.03 הגיעו לביתם גובי מס מטעם עיריית תל אביב, על מנת לעקל מיטלטלין שבבעלותם, בשל אי תשלום דוחות חניה של העיר ת"א (להלן - הארוע). דוח על עיקול מטלטלין הוגש כנספח א לכתב התביעה. דוחות החניה הינם על שמה של התובעת 1 (להלן - התובעת). 60221

 

דוחות החניה בהם עסקינן הם 4 במספר:

1.       1.        דוח חניה מיום 17.1.96 (להלן - הדוח הראשון);

2.       2.        דוח חניה מיום 26.12.96 (להלן - הדוח השני);

3.       3.        דוח חניה מיום 2.7.97 (להלן - הדוח השלישי);

4.       4.        דוח חניה מיום 14.7.97 (להלן - הדוח הרביעי)

 

בגין כל אחד מהדוחות ניתן במקור קנס בסך 70 ₪, אלא שעם חלוף הזמן "תפחו" הסכומים, עד שביום ביצוע העיקולים, כמפורט לעיל, סכום הקנס העדכני עמד על 1,743 ₪, ללא הוצאות גביית הקנסות (ר' נספח ב לכתב התביעה).

 

טענת חוסר סמכות לבית משפט זה:

 

הנתבעת טענה בפתח דבריה, כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתביעה דנן, אלא בית המשפט המוסמך הינו בית המשפט לענינים מקומיים בתל אביב.

אני דוחה את טענת הנתבעת בענין זה. סעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 קובע את סמכותו של בית משפט לענינים מקומיים כדלקמן:

"(א) בית משפט לענינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.... וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית..."

 

בתיק שבפני אין שאלה לגבי העבירות שעברו התובעים, לטענת הנתבעת, ושבגינן נשלחו להם דוחות החניה. טענות התובעים באשר לביטול הדוחות והפיצויים המגיעים להם, לטענתם, בגין ביצוע עיקול שלא כדין, נובעות כולם מטענות לגבי אי קבלת הדוחות וההודעות, התיישנות הקנסות וכו'. לא הועלתה כל טענה לפיה הדוחות ניתנו שלא כדין. הענין דנן הינו ענין אזרחי, תביעת נזיקין, ואין מקומה בבית משפט לענינים מקומיים. למעלה מן הצורך יוער, כי התובעים, שטעו אף הם לחשוב כי יתכן שבית המשפט המוסמך הוא בית המשפט לענינים מקומיים, ניסו להגיש תביעתם שם, כעולה מהכותרת לתביעתם שנמחקה בעט ונכתבה מחדש, וכבר במזכירות נשלחו הם לבית משפט זה.

 

טענות התובעים לגופו של ענין:

 

התובעים הצהירו בכתב תביעתם ובדיון שבפני, כי לא הגיעה אליהם כל דרישת תשלום לקנסות החניה הנ"ל, לפחות לא ב-6 השנים האחרונות, אפילו לא דרישת תשלום במסגרת המבצע לקנס מופחת שנערך בשנת 2002. יתר על כן, טוענים התובעים, מזה 7 שנים לא רשומה על שם התובעת כל מכונית שהיא ולכן אין לה כל חוב לעיריה בגין קנסות חניה כלשהם.

 

לאחר הארוע, פנו התובעים לעיריית ת"א בשני מכתבים. המכתבים עצמם לא צורפו לכתב התביעה, אך תשובותיה של העיריה צורפו. מתוך תשובותיה של העיריה אני מסיקה שהתובעים טענו שתי טענות: האחת, שלא קיבלו את דרישות התשלום, והשניה - שהדוחות התיישנו.

 

במענה הראשון של הנתבעת, מיום 23.2.03 (להלן - המענה הראשון), מציינת מנהלת מחלקת חניה ואכיפה בעיריה, כי לתובעת נשלחו הודעות לתשלום הקנסות בדואר רשום, לכתובתה המעודכנת (ואין מחלוקת בין הצדדים כי הכתובת שבידי העיריה היא כתובתם הנכונה והמעודכנת של התובעים מזה עשרות שנים) וחזקה כי נתקבלו. עוד מציינת מנהלת מחלקת חניה, כי בשנת 1999 נשלחו שתי דרישות תשלום, על פי פקודת המיסים (גבייה), למענם הרשום של התובעים, בהן צויין כי אם לא יוסדר חובם במלואו, תיאלץ העיריה לנקוט הליכי אכיפה. מנהלת מחלקת חניה מציינת במכתבה הנ"ל, כי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת, כי די במשלוח ההודעות בדואר רשום כדי שיחשבו למסירה כדין, גם בלא חתימת הנמען על אישורי המסירה. לענין ההתיישנות כותבת מנהלת מחלקת חניה, כי המועד הקובע לענין הוא תאריך פסק דין חלוט ולא תאריך ביצוע העבירה בפועל, ושתי דרישות התשלום שנשלחו ב-1999 הפסיקו את מירוץ ההתיישנות ל-3 השנים הבאות. יתר על כן, טוענת מנהלת מחלקת חניה, לאחר משלוח דרישה שניה לתשלום החוב, כבר בנובמבר 1999, הושארה הודעה במענה של התובעת שאם לא יוסדר החוב, עלולים להמשך הליכי עיקול, ורק משלא הוסדר החוב, נשלחו המעקלים כאמור.

 

במענה השני, מיום 24.3.03 (להלן - המענה השני), מוסיפה מנהלת מחלקת חניה לטעונים במענה הראשון כדלקמן: בסוף אוקטובר 2001 נשלח למענה של התובעת הודעה אודות "מבצע קנס מופחת" והתקופה שבין 27.11.01 ל-9.5.02, היא תקופת "מבצע קנס מופחת", אינה נכללת במסגרת התקופה הקבועה בחוק להתיישנות. במכתב זה נאמר, כי לסכום הקנס המקורי של התובעת, בסך 1,743 ש"ח הוסף סך של 467 ₪ בגין הוצאות גביה, ובסך הכל עמד חובם של התובעים, לטענת הנתבעת, על סכום של 2,210 ₪.

 

לטענת התובעים, גובה המס אמר לתובעת בעת הארוע, כי סכום החוב עומד על סך של 2,517 ₪, שהם הקנס המקורי בתוספת ריבית והוצאות.

 

בתביעתם שבפני, התובעים טוענים כי צו ההרשאה מעיריית ת"א לגובי המס לא היה חוקי, וזאת משני טעמים:

א.   הקנסות שבגינם נדרש החוב - התיישנו;

ב.    אין התאמה בין הסכום שנדרש, לדבריהם, על ידי גובה המס (2,517 ₪) לבין הסכום הנקוב במענה השני.

 

בדיון שבפני הוסיף התובע, כי במסגרת "מבצע הפחתת קנסות" הוטלה חובה על כל אזרח שיש לו חוב בגין דוחות חניה לפנות לרשויות לברר חובו, אלא שהתובעים לא ידעו שיש להם חוב ולכן לא פנו.

 

בשל כל האמור לעיל, תובעים התובעים סך של 11,000 ₪ כדלקמן: סך של 4,000 ₪ בגין מכשירי החשמל שעוקלו, לדבריהם שלא כדין. התובעים צירפו, כאמור, את דוח העיקול בו נרשם כי נלקחו מהם D.V.D פרוסאונד ווידאו טייפ לנקו. לטענת התובעים בדיון שבפני, ערכם של שני אלה הסתכם בעת רכישתם ב-700 ₪ ה-DVD)) ו-1,200 ₪ (הוידאו, שהוא משוכלל ובעל 6 ראשים) וכיום עלותם כ-4,000 ₪, כאמור בכתב התביעה; בנוסף, תובעים התובעים סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות שונות, ובנוסף, כוללים התובעים ראש נזק של עגמת נפש וטראומה בשל התנהגותם של גובי המס, אשר היתה - לדבריהם, גסה ומשפילה, בסך 5,000 ₪.

 

טענות הנתבעת לגופו של ענין:

 

הנתבעת, עיריית ת"א, חזרה בכתב הגנתה על כל האמור במענה הראשון והשני, כמפורט לעיל, והוסיפה כי משלא שילמה התובעת את הקנסות שהושתו עליה, התווספו בגינם תוספות פיגור ותשלומי כפל, כמפורט בסעיף 229(ב) לחסד"פ. לענין ההתיישנות טענה שוב הנתבעת כי חישוב ההתיישנות הוא ממועד פסק דין חלוט (הוא המועד האחרון להגשת בקשה להשפט) ולא מתאריך ביצוע העבירה. לדבריה, שתי דרישות התשלום שנשלחו בשנים 1999 ובאוקטובר 2001 עצרו את מירוץ ההתיישנות לשלוש השנים הבאות, לפיכך הדוחות לא התיישנו ואין עילה לביטולם.

 

באשר להתנהגות גובי המס, דחתה הנתבעת את טענות התובעים כבר במענה הראשון והשני ואמרה, כי לאחר בירור מול חברת ההוצאה לפועל הסתבר שהתובעים התנגדו לביצוע הפעולה, הן פיסית, בעומדם סמוך לדלת הבית, והן מילולית, באיומים והקנטות. עוד ציינה הנתבעת במענה הראשון, כי התובעים טענו, עת הגיעו המעקלים, כי החוב הוסדר וכי יש טעות והמעקלים ביררו טענה זו במקום ורק לאחר שוידאו שהטענה אינה נכונה (לדברי הנתבעת) המשיכו בפעולתם.

 

בדיון שבפני, בניגוד לאמור הן במענה הראשון והן בכתב ההגנה, לפיהם הדרישה הראשונה נשלחה לתובעים בשנת 1999, הציג בפני ב"כ הנתבעת אישורי משלוח דברי דואר רשום (אסופה שסומנה נ/1), לפיהם:

ביום 9.4.96 נשלחה לכתובת התובעים (שכאמור - אינה במחלוקת) הודעה בגין דוח שמספרו 33829362, הוא הדוח הראשון.

ביום 2.7.97 נשלחה לכתובת התובעים הודעה בגין דוח שמספרו 50752468, הוא הדוח השני.

בנוסף הוצגה בפני אסופה נ/5, ממנה עולה כי:

ביום 15.12.97 נשלחו לכתובת התובעים הודעות בגין דוחות שמספריהם 75286575 ו-76789171, הם הדוחות השלישי והרביעי, בהתאמה.

 

בנוסף, הציג בפני נציג הנתבעת את אישור הדואר הרשום בגין הדרישה שנשלחה לתובעים (בגין כל הדוחות הנ"ל ביחד) ביום 11.4.99 (נ/2) ואת האישור על אי ביצוע העיקול בבית התובעים לאחר שאיש לא היה בבית (ב-3 ביקורים, על פי האמור באישור) מיום 22.11.99 (נ/6). האישור הבא בתיק (כרונולוגית) הוא אישור על ביצוע העיקול מיום 3.2.03. לא הומצא לי כל מסמך התומך בטענת הנתבעת, בסעיף 10 לכתב ההגנה, כי התובעת ידעה על "מבצע הפחתת קנסות" הן מכח חזקת ידיעת הדין "והן משום שקיבלה הודעות לפי התקנות מהנתבעת...".

 

דיון והכרעה:

 

משתי טענותיהם של התובעים, אני מוצאת טעם לדון בטענת ההתיישנות, שכן לא מצאתי כל תימוכין לטענתם, לפיה גובה המס אמר להם שחובם הוא בסכום שונה ממה שאמרה הנתבעת ומכל מקום לא הבנתי מה משמעות טענה זו בעיניהם.

 

בהתייחס לטענת ההתיישנות, לאור כל הראיות שהוצגו בפני ולאור טענות הצדדים, אני קובעת כדלקמן:

 

לאור נ/1 ו-נ/5 הנתבעת שלחה הודעות בדואר רשום לתובעים, למענם שאינו שנוי במחלוקת, בתוך שנה מיום ביצועה של כל עבירה, בהתאם לסעיף 225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן - החסד"פ).

 

בהתאם לחזקת המסירה שבתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן - תקנות סדר הדין הפלילי), אני מוצאת שהמכתבים הגיעו לתובעים. תקנה זו קובעת:

"בעבירות תעבורה... ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן."

 

התובעים לא הוכיחו כי לא קיבלו את ההודעות מסיבות שאינן תלויות בהם.

 

דרישת תשלום הקנס מהווה פעולה של תחילת ביצוע עונש, המתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות בן שלוש השנים, הקבוע בסעיף 10 לחסד"פ לעבירות מסוג חטא (כמו העבירות בהן עסקינן). ולכן, כל עוד נשלחות הודעות חוזרות על דרישה לתשלום הקנס מדי פרקי הזמן הקצרים משלוש שנים, העונשים על עבירות חניה אינם מתיישנים (ר' לענין זה בג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד נב(2) 542, 579 בדברי כב' השופטת דורנר). הודעות חוזרות כאלה נשלחו עד ליום 22.11.99 (היום בו ביקרו המעקלים בדירת התובעים לאחרונה), אך בין 22.11.99, ועד ליום 3.2.03, לא הוכח בפני כי נשלחו הודעות כלשהן לתובעים.

 

הנתבעת מסתמכת על תיקון 32 לחסד"פ ועל תקנות סדר הדין הפלילי (גביית חוב של קנסות שלא שולמו במועדם), תשס"ב-2001 (להלן - התקנות), שפורסמו בנובמבר 2001, וטוענת שתי טענות:

א.      א.      חזקת ידיעת הדין לגבי תיקון זה היתה צריכה לגרום לנתבעת לברר אם זקופים לחובתה קנסות בגין דוחות ולבקש לשלמם. לטענתה, תקנה 3(א) קובעת כי חובתו של האזרח לפנות לרשות המוסמכת ולהמציא את הפרטים הדרושים לתשלום הקנס.

ב.       ב.      במענה השני טענה הנתבעת כי התקופה שבין 27.11.01 ל-9.5.02, היא תקופת "מבצע קנס מופחת", אינה נכללת במסגרת התקופה הקבועה בחוק להתיישנות (פיסקה שניה למכתב).

 

טענה שניה זו לא חזרה בכתב ההגנה וממילא לא מצאתי לה תימוכין בחוק או בכל מקום אחר ואני דוחה אותה.

 

באשר לטענה הראשונה, התקנות קובעות כך:

"2.   הרשות המוסמכת תשלח שובר לתשלום קנס לפי הטפסים 1 או 2 שבתוספת לפי הענין (להלן - שובר תשלום חדש), למי שהוטל עליו קנס על ידי בית משפט או על ידי מסירת הודעת תשלום קנס לפני תחילתו של החוק המתקן והוא לא שילם את הקנס במועדו (להלן - חייב קנס); בשובר התשלום החדש יפורטו סכום הקנס המקורי ותוספות הפיגור שהצטברו, המחושבות לפי הוראות סעיף 5(א)(1) ו-(2) לחוק המתקן; כמו כן יפורט בשובר התשלום החדש המועד האחרון לתשלום החוב.

 

Text Box: פניה לקבלת
שובר תשלום
חדש

 

 

 

 


 

3.     (א)   חייב קנס שלא קיבל שובר תשלום חדש בתוך 40 ימים מיום תחילתן של תקנות אלה, יפנה לבית המשפט הקרוב למקום מגוריו - לענין קנסות המשולמים לאוצר המדינה, או לרשות המוסמכת הנוגעת בדבר - לענין הקנסות המשולמים לרשות מקומית או לקרנות, וימציא את הפרטים והמסמכים הדרושים לתשלום הקנס.

 

......

 

5.    נשלח שובר תשלום חדש לפי תקנה 2 או 3 בדואר רשום, תחול על המשלוח האמור חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד- 1974."

 

היינו: החובה לשלוח שובר לתשלום קנס מופחת חלה על הרשות המוסמכת. היות שמדובר בהוראות הבאות להיטיב עם אזרח שתלויים ועומדים כנגדו קנסות, ניתנת אפשרות גם לחייב לפנות לרשות (וברור שאינו חייב לעשות כן, שהרי ההוראה באה להיטיב עימו, ואם אינו חפץ לנצל את ההטבה - יחול עליו הקנס בשיעורו המלא). הסעיף החשוב לעניננו הינו סעיף 5. הרשות המוסמכת (ובמקרה זה הנתבעת) רשאית להסתמך על חזקת המסירה שבסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי רק אם היא שלחה שוברים כאמור בתקנה 2 או 3 לתקנות, בדואר רשום. מכאן, שאינני מקבלת את טענתה של הנתבעת בנקודה זו, ובהעדר הוכחה כי נמסרה הודעה לתובעים לפי התקנות, אני קובעת כי הנתבעת לא שלחה לתובעים הודעה לאחר 22.11.99.

 

מכאן, שהקנסות שבגינם הוטלו עיקולים על התובעים התיישנו ביום 21.11.02 והנתבעת לא היתה רשאית להוציאם אל הפועל ביום 3.2.03, כפי שעשתה.

 

לאור האמור, אני מקבלת את התביעה לגבי הנזקים שהוכחו בפני:

 

לא הוכח לי מהו ערכם הנוכחי של המוצרים שעוקלו בביתם של התובעים ואין לי אלא לשום את ערכם על פי אומדנה, תוך שאני לוקחת בחשבון את שאמר התובע בדיון בפני לגבי ערך המוצרים כאשר ניקנו, וכן את דבריו לפיהם המוצרים כבר היו בשימוש כשנה-שנה וחצי במועד עיקולם. אציין עוד, כי נציג הנתבעת אמר לי במהלך הדיון כי לא ידוע לו היכן נמצאים המעוקלים הללו ומכל מקום, אין זה מעשי להורות על השבתם. לפיכך אני קובעת שבגין מוצרי החשמל שנלקחו מבית התובעים הנתבעת תשלם לתובעים סך של 1800 ₪.

 

באשר לעגמת הנפש בגין התנהגות המעקלים: לא הוכח לי כי אכן היתה התנהגות לא נאותה מצד המעקלים ושמתי ליבי גם לטענת הנתבעת, כי גובי המס נתקלו בהתנגדות מצד התובעים לביצוע העיקול. יצויין עוד, כי התוצאה אליה הגעתי בתיק זה, לפיה חומקים התובעים מתשלום הקנסות שהיו חייבים בהם, וזאת רק בשל איחור של 3 חודשים בלבד במועד גבייתם, אינה תוצאה שמצדיקה מתן "פרס" נוסף לתובעים, אשר אלמלא תקלה של הנתבעת, היתה תביעתם נדחית מניה וביה. עם זאת, אין ספק ש"ביקור" של גובי מס בביתו של אזרח - ארוע בלתי נעים הוא, גם כאשר הוא מתבצע כראוי, והיות שקבעתי שהקנסות התיישנו ולפיכך גבייתם לא היתה כדין, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעים סכום של 300 ₪ בגין עגמת הנפש.

 

סכומים אלה ישולמו כאשר הם צמודים למדד ונושאים ריבית כחוק, מיום הגשת התביעה

(19.2.2004) ועד יום התשלום בפועל.

 

באשר לטענת התובעים כי נגרמו להם הוצאות רבות בגין משפט זה, בין השאר ההוצאות שנפסקו נגד התובעים כאשר הגישו תביעתם זו בטעות בבית המשפט בפתח תקוה: תביעתם זו נמחקה על ידי כב' השופט (בדימוס) גבריאל שטרסמן והושתו עליהם הוצאות משפט בסך של 1,400 ₪. אינני מקבלת את טענתם שהנתבעת היא שצריכה לשלם את הוצאות המשפט ההוא.

 

בגין הוצאות התובעים במשפט זה אני מחייבת את הנתבעת לשלם להם סך של 350 ₪ כשסכום זה נושא הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד יום התשלום בפועל.

 

פסה"ד ישלח לצדדים בדואר.

רשות ערעור תוך 15 יום לבית המשפט המחוזי.

 

ניתן היום, ‏ט"ז תמוז, תשס"ד (‏5 יולי, 2004) בהעדר הצדדים.

 

 

________________

מיכל ברק-נבו, שופטת