בתי המשפט

 

תק 002580/06

בית משפט לתביעות קטנות ירושלים

 

04/09/2006

 

כב' השופט טננבוים אברהם

בפני:

 

 

 

 

 

 

 

 

ניצן יורם

בעניין:

תובע

 

 

 

 

נ  ג  ד

 

 

עיריית ירושלים

 

נתבעת

 

 

 

 

פסק דין

 

השאלה העקרונית – האם ניתן לתבוע בגין דו"חות חניה שניתנו שלא כדין?

 

1.         התובע שלפנינו מר יורם ניצן (להלן: "התובע") שהינו עו"ד במקצועו, הגיש תביעה אזרחית כנגד עיריית ירושלים (להלן: "הנתבעת") בגין שני דו"חות חניה שהגישה נגדו ובשלהם זוכה.  התביעה נוגעת במספר שאלות משפטיות מעניינות ועקרוניות הנוגעות לכל מי שמחנה את רכבו בערים הגדולות והקטנות (וליתר דיוק לכל אזרח ואזרח).  נדון בשאלות כסדרן, ולטובת הפשטות נגדירן בהתחלה.

 

2.         ואלו השאלות הרלוונטיות.

 

-           האם יכול אזרח לתבוע בהליך אזרחי רגיל הוצאות על פי סעיף 80 לחוק העונשין? (סעיף הקובע כי במקרה של הליך פלילי רשאי בית המשפט לשלם לנאשם הוצאות הגנה בשל אשמה שממנה זוכה).  או שצריך הוא לתבוע זאת בפני בית המשפט שלפניו זוכה?

-           האם ניתן לתבוע בהליך אזרחי רגיל הוצאות בשל רשלנות בהגשת התביעה?

-           האם יש הבדל בין העירייה לבין רשויות אחרות בעניין זה?

-           בהנחה שהתשובות חיוביות, האם במקרה הספציפי הזה מגיעים פיצויים לתובע על נזקיו? ומה יהיה ערכם של פיצויים אלו?

 

3.         ונקדים ונענה בקצרה על ששאלנו.

-           אזרח יכול לתבוע בהליך אזרחי רגיל את התביעה על שהגישה נגדו תביעה ברשלנות. (אך לא בשל סעיף 80 לחוק העונשין).

-           דין העירייה כדין כל רשות אך בשל ההליך הבעייתי שהתובע הפלילי הוא גם זה שנהנה מהענישה, חובה עליה לנהוג ביתר זהירות, וביתר שקיפות וניקיון כפיים ולו רק בשל מראית עין.  ובמידה ולא תעשה זאת, אין מנוס מלהטיל עליה את הוצאות הנתבעים.

-           במקרה שלפנינו מגיעים פיצויים לתובע.

 

העובדות בקליפת אגוז

 

4.         התובע, מר יורם ניצן (להלן: "התובע"), הגיש תביעה כנגד עיריית ירושלים (להלן: "הנתבעת" או "העירייה" או "הרשות") וביקש פיצויים בגין הוצאות, ונזקים שנגרמו לו בשל דו"חות חניה, שלטענתו ניתנו לו שלא כדין.  ולראיה, התובע זוכה מכל אשמה כאשר הגיע לבית המשפט לדון באותם הדו"חות האמורים.

 

5.         התביעה בתיק זה מתייחסת לשני דו"חות חניה אשר נרשמו לחובת התובע.  הדו"ח הראשון נשוא תביעה זו הינו מתאריך 23/07/2002 אשר נרשם לתובע בגין חניית רכבו ליד בית מס' 5 ברח' חנניה.   האשמה בתיק זה הייתה עבירה על סעיף 5ה1 העוסק בחניה שיש בה כדי להפריע ולעכב את התנועה (להלן: "הדו"ח הראשון").

 

6.         הדו"ח השני אשר נרשם לתובע, הינו מתאריך ה-1/11/2004 ונרשם לתובע בגין חנייה וחסימת רכב אחר (להלן: "הדוח השני").

 

7.         בשני הדו"חות פנה הנאשם בטרם ביקש להישפט לתביעה בטענות דומות.  לטענתו, ברח' המדובר אין שום סימון המורה כי אסור לחנות או להעמיד רכב.  הוא חונה במקום זה למעלה מארבעים שנה ולא עלה על דעתו כי עובר הוא על החוק.  לא היה בזמנו כל סימון האוסר חנייה במקומות אלה, ואם היה כזה, היה מכבדו בהכנעה.  שתי חניות אלו נעשו בתום לב ומתוך מטרה לכבד את החוק וללא שום כוונת זדון.  אשר על כן ביקש כי הדו"חות יבוטלו.

 

8.         הנתבעת סירבה לבטל את הדו"ח והתובע ביקש להישפט.  בדו"ח הראשון הורשע הנאשם בבית המשפט לעניינים מקומיים וזוכה בערעור בבית המשפט המחוזי.   בדו"ח השני זוכה בבית המשפט לעניינים מקומיים.

 

9.         לאחר שהסתיימו ההליכים, הגיש התובע את התביעה נשוא החלטה זו לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת לקבל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בשל מעשי הנתבעת.  הפיצוי שהתבקש היה הפיצוי של 16,800 ₪.

 

10.        ומכאן להרחבה בשאלות שהיו לפנינו.

 

סעיף 80 לחוק העונשין – האם ניתן לקבוע פיצויים בגינו בהליך אזרחי?

 (והתשובה: לא, הוא נועד לשימוש באותה ערכאה, ורצוי באותו מותב)

 

11.        סעיף 80 (הוצאות ההגנה מאוצר המדינה) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, פותח פתח לנאשם שזוכה, לתבוע מאוצר המדינה את הוצאות הגנתו ופיצויים. ובלשון הסעיף:

 

"80(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל..."

 

12.        סעיף 80 מקים את הזכות לפיצויים וקובע את העילות הקמות לנאשם. כמו כן נקבע בו, כי בית המשפט בו נפתח המשפט הפלילי רשאי לצוות על תשלום פיצויים.  ההליך למימוש הזכות שבסעיף 80, לא הוסדר במסגרת אותו סעיף, אלא בחקיקת משנה, תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 (להלן: התקנות). תקנה 2 קובעת לאמור:

 

"2. בקשה תוגש לבית משפט עם תום הדיון בעניין המעצר, האישום או המאסר של המבקש; הוגשה הבקשה לאחר סיום הדיון, תוגש לערכאה הראשונה שדנה בעניינו של המבקש."

 

13.        השאלה היא האם ניתן לתבוע לפי סעיף 80 לחוק העונשין, שלא במסגרת ההליך הפלילי המקורי? ואיזה הוא בית המשפט שידון בבקשה לפיצויים?

 

14.        ישנה פסיקה לא מועטה סביב הזכות לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין. סעיף 80 לחוק העונשין אינו כולל בתוכו הוראה חד משמעית בשאלת הסמכות. מקריאת הסעיף עולה, כי בית המשפט בפניו נפתח ההליך הוא זה הרשאי לדון בבקשה לפיצויים.  תקנה 2 לתקנות סדר הדין הפלילי, הינה ספציפית יותר. הרישא של התקנה קובעת, כי עם תום הדיון תוגש בקשה לפיצויים לבית המשפט. הסיפא מוסיפה, כי במקרה שהבקשה מוגשת לאחר סיום הדיון, עליה להיות מוגשת לערכאה הראשונה שדנה בעניין.

 

15.        כאשר הערכאה הדיונית מזכה את הנאשם, טבעי הוא שאותו מותב שזיכה, הוא זה שידון בבקשה לפיצויים.  כך צריך להיות גם אם הבקשה מוגשת בחלוף זמן קצר. ההיגיון הבריא מחייב כי ראוי שאותו מותב שזיכה את הנאשם, גם אם הרשיעו ובית המשפט שלערעור זיכהו, ידון בבקשתו לפיצויים.

 

16.        עלינו לזכור כי סעיף 80 מעמיד לרשות נאשם הליך דיוני קצר לבירור הזכאות לפיצויים.  הליך זה איננו מבקש הוכחות, ראיות, עדים, חקירות נגדיות, וכיוצא באלו הליכים שאין מנוס מהם אך הם מאריכים את הדיון.  אשר לכן, אין מקום להוצאות על פי סעיף 80 במקרה שלפנינו.

 

17.        אוסיף גם כי לגבי הדו"ח השני החליטה הערכאה אשר בה התנהלו ההליכים כנגד התובע כי אין מקום להוצאות על פי סעיף 80.  לגבי הדו"ח הראשון הרי אין התייחסות כזו.  בכל מקרה, וודאי הוא שאין מותב זה יושב בערכאת ערעור על החלטות מעין אלו.  אם חשב התובע כי הערכאה הדיונית שדנה בעניינו שגתה לעניין הפיצויים לפי סעיף 80, היה עליו להגיש ערעור לבית המשפט דלמעלה.

 

18.        המסקנה הסופית היא שאין בית משפט זה מוסמך ליתן פיצויים על פי סעיף 80 לחוק העונשין.

 

 

האם ניתן לתבוע תביעה נזיקית רגילה רשות שבחרה לנהל הליך פלילי נגד נאשם?

(והתשובה – וודאי וודאי)

 

19.        אולם את עיקר חיציו כיוון התובע בתביעת נזיקין רגילה כנגד הנתבעת.  מקרה דומה היה בעניין תק 4645/02 בעניין טחורש נ' עירית ירושלים.  במקרה זה נגרר רכבו של התובע (גם כן על ידי הנתבעת כאן) ובסופו של דבר זוכה בהליך הפלילי.  כב' השופטת עירית כהן הטילה הוצאות על הנתבעת וערעור שהגישה הנתבעת נדחה.

 

20.        ככלל, ישנה הוראה של בית המשפט העליון בעניין זה הקשור ליכולתו של הניזוק בהליך פלילי לתבוע בעוולה נזיקית אזרחית:

 

 "לטענת המערער, הוראה זו מוציאה "באופן ספציפי את האפשרות של נקיטת הליך בנזיקין ושל עוולת הרשלנות". בטענה זו אין ממש. ההליך על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין הוא אינצידנטאלי להליך הפלילי, ואין הוא תחליף לתביעה אזרחית בגין התרשלות. היסודות, הנדרשים על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, וסכום הפיצויים שניתן לפסוק, שונים הם במהותם ובאופיים מאלה הנדרשים על-פי עוולת הרשלנות, ולא יעלה על הדעת, כי הפתח, שפתח המחוקק בהוראה זו, ושבא להקל על נאשם-ניזוק, המבקש "לקצר" את הדרך, יעמוד לו לרועץ, אם הוא מבקש להגשים את מלוא זכויותיו."  (בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1)  113, להלן "פסק דין גורדון").

 

21.        נציין שגם שם דובר במקרה דומה.  התובע מר גורדון תבע את עיריית ירושלים על נזק שנגרם לו עקב רשלנותה כרשות תובעת.  העירייה הגישה כתבי אישום כנגד התובע גורדון, הוציאה בעטיים פקודות מאסר, והתעלמה ממכתביו בעניין.  הכל כמתואר בעובדות שם.

 

22.        גם אם לא הייתה קיימת פסיקה ברורה וחד משמעית זו, ברור היה כי לנאשם פתוחה הדרך לתביעה אזרחית בנזיקין בגין התרשלות.  בדרך של היקש ניתן ללמוד זאת מיכולתו של בית המשפט לפסוק פיצויים לנפגעי עבירה.  על פי סעיף 77 לחוק העונשין.  אולם עובדה זו אינה חוסמת, מאוחר יותר, את דרכו של הנפגע לתבוע את הנאשם בתביעת נזיקין אזרחית.

 

23.        בכלל אציין שבכל מקרה בו הסכסוך הוא בין הפרט ובין הרשויות נשענת ההכרה בזכות הגישה גם על ההכרה כי "ביקורת שיפוטית על מעשי השלטונות היא חלק בלתי-נפרד של משטר דמוקרטי אמיתי, והחותר תחתיה עלול לקעקע את אחד מעמודי התווך של בנין המדינה" (בג"צ 222/68 חוגים לאומיים נ' שר המשטרה, פ"ד כ"ד(2) 172 ,141).

 

24.        אשר על כן, לאור הפסיקה הברורה, אין חולק כי זכותו של התובע הייתה לתבוע בתביעה אזרחית את העירייה.  ולאור הסכום שביקש והנסיבות, הרי הערכאה המתאימה היא בית המשפט לתביעות קטנות.

 

האם יש הבדל בעניין זה בין העיריה לבין רשות תובעת שלטונית אחרת?

(והתשובה – יש הבדל.  לאור העובדה שהעירייה נהנית מהקנסות, רצוי ולו משום מראית עין כי תקפיד שבעת מונים על מעשיה)

 

25.        אין חולק שככלל, על רשויות שלטוניות מוטלת חובת זהירות גבוהה יותר מאשר מוטלת על אדם פרטי. מעשיה של רשות שלטונית יכולות לפגוע באזרח ולעיתים ולהוביל אותו למצב של חוסר אונים.  מותב זה היושב לרוב כבית משפט לתעבורה נתקל לא פעם באזרחים שנאותים לשלם את הדו"ח אותו קיבלו, רק על מנת להימנע מעימות עם הרשות.  וזאת למרות שבידם ראיות מהותיות לחפותם.  העלות של ההליך המשפטי קשה היא והדברים ידועים.

 

26.        סמכות שלטונית מעניקה כוח. הרשות אשר בידה אותו כוח, מחויבת לפעול בזהירות. השופט בייסקי עמד על כך ב ע"א 337/81 עמ' 346

 

"לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות ; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה".

 

27.        הנתבעת פועלת מכוח סמכות סטטוטורית, ופעולתה היא שלטונית. אין היא פועלת בתחום המשפט הפרטי אלא בתחום המשפט הציבורי.  אל לנו לשכוח שלרשות אין מניעה מלנהל את ההליכים כנגד האזרח. אין היא צריכה להקצות לכך משאבים מיוחדים, יש לה את הידע המשפטי הרלוונטי ואת כוח האדם המיומן.

 

28.        כל אלה הם דברים ברורים ונכוחים וידועים.  על כל אלה אין מחלוקת בין התובע לבין הנתבעת.  אלא שלטענתו יש לדרוש מהנתבעת יותר מרשות שלטונית רגילה וזאת משום שהנתבעת לא רק תובעת בהליך הפלילי, אלא נהנית ממש מפירותיו.  קרי, בניגוד לרשויות אחרות התובעות נאשמים והקנסות מגיעים לאוצר המדינה, הרי העירייה היא בעלת הדין, היא התובעת, והיא זו שנהנית מהכנסות הקנסות שגובה היא.  אשר לכן טוען התובע כי "קיים לחץ כלכלי... "להצלחת יתר" באכיפת הדין". (עמ' 5 פסקה 41 לסיכומי התובע).

 

29.        במילים פשוטות יותר, התובע טוען כי יש לעירייה אינטרס לגבות כמה שיותר קנסות על מנת להעשיר את קופתה, וממילא ידה קלה מדי על הדק הדו"חות שכן במקרה שלה "כל המרבה בקנסות הרי הוא משובח".  ברמיזה נראה שהתובע מאשים את העירייה במה שמכונה "שיטת מצליח".  קרי, העירייה מגישה דו"חות בשפע וביד רחבה כנגד הציבור.  יצליח, ישלמו.  לא יצליח, לא ישלמו.  אין ולא יכול להיות לעירייה כל מניע ו/או סיבה להפחית בדו"חות אלו.  אשר על כן, טוען הוא שרק בתי המשפט הם מקום המפלט האחרון של האזרח הקטן שאיננו יכול להתמודד עם המנגנון הדורסני של העירייה.

 

30.        בעניין זה קשה לי לקבל את טענתו שאיננה נתמכת במסמכים.  אינני יודע כמה דו"חות למשל סוגרת המשטרה מכלל אלו שהוא מגישה לעומת העירייה.  מה אחוז ההזהרות שמזהירה המשטרה טרם תרשום דו"ח לעומת העירייה.  האם יש לשני הגופים התייחסות אחרת לתמרורים בעייתיים וכן הלאה.  זוהי טענה אמפירית למופת שהדרך להוכחתה או לדחייתה מבוססת על עובדות אובייקטיביות.

 

31.        אולם ברור מעבר לכל ספק שהתובע מבטא תחושה ציבורית שאיננה רק שלו (בצדק או שלא בצדק).  מבלי קשר לתחושה זו, הרי אין ספק שהעירייה כמו כל רשות ככלל, צריכה להתנהג ביושר, בשקיפות, ובהודעה מראש כי אין לה כל דבר להסתיר.  מגוף ציבורי כמו עיריית ירושלים מצפים אנו כי יצהיר ויאמר, כך וכך עשיתי, הכל בסמכות, בלב נכון, בשכל ישר, בכוונה טובה, ובמידה ואכן טעיתי תתוקן הטעות.

 

כיצד אם כן על העירייה לנהוג   ברישום הדו"חות?

 

32.        על העירייה לנהוג בהוגנות ולהיזהר ברשימת הדו"חות.  ובעיקר עליה לדאוג לרישום כאשר אין כל ספק בעניין.  יתירה מזו, בכל מקום שיש בו ספק אם מותר לחנות בו אם לאוו, ראוי שהנתבעת תדאג לתמררו בצורה יעילה ומושכלת במקום לרשום דו"חות ישירות.  לא רק זו אלא אם נוכחה העירייה לדעת כי במקום פלוני נרשמים יותר דו"חות מרובים מן הראוי לבדוק ולשפר את התימרור.  נהג איננו צריך להיות חכם ו/או מבין אלא צייתן.  המצב בשטח צריך להיות כזה שכל נהג סביר ואפילו פחות מכך יידע ויבין בבירור היכן מותר לו לחנות והיכן אסור לו הדבר.  כך שבמידה ואכן נרשם לו קנס כלשהו אין לו להלין אלא על עצמו.

 

33.        כך למשל נוהגת עירית ירושלים כיום לצלם את המכונית החונה במקום אסור, ותבורך על כך.  בעניין זה מקדימה היא את המשטרה למשל (שרצוי מאוד שגם היא תעבור לשמירת הדו"ח במצלמה).

 

34.        צריך לזכור שמטרת העונש איננה להעשיר את קופתה של העירייה. מטרת העונש היא למנוע מהאזרחים לחנות במקומות שאסור להם לחנות. אסור שהציבור יחשוב שהעירייה רואה בכך מכשיר להגדלת הכנסותיה.  מטרת הענישה היא למנוע מנהגים להתנהג שלא בהתאם לחוק, ולכך צריכה היה להיות מכוונת.

 

35.        אציין כי אין לי ספק שהדברים ברורים וידועים לרשות ומשתדלת היא לנהוג בהתאם להנחיות פשוטות אלה שאין חולק על נחיצותם ונכונותם.  במקרים שלא עשתה כן, הרי לא יהיה מנוס מצד בתי המשפט אלא להתערב לטובת אלה שהוכו שלא באשמתם.

 

מן הכלל אל הפרט – מה במקרה שלפנינו?

 

36.        כל מה שהסברנו עד עתה ידוע ומקובל בין הצדדים.  על פי פסק דין גורדון שהזכרנו, יש לבדוק כעת האם קיימות חובת זהירות, התרשלות ונזק.  לגבי חובת הזהירות הרי פסק דין גורדון עצמו כי יש כזו ביחסים שבין הרשות התובעת לאזרח ואין טעם לדון בכך.

 

37.        ומכאן לשאלת ההתרשלות.  השאלה היא מה אירע במקרה שלפנינו בשני הדו"חות.  בדו"ח הראשון הואשם הנאשם בעבירה של הפרעה לתנועה כשחנה בצידי הדרך.  העבירה של "הפרעה לתנועה" היא בעייתית בעיקר כשמדובר על חנייה ו/או עצירה.  בעניין זה אין לי אלא לצטט מה שכתבתי במקרה אחר על עבירה זו (כבית משפט לתעבורה).

 

"פשט הדברים הוא כי לא ניתן לחנות ו/או לעצור בכל מקום המפריע את התנועה.  אולם תכלית החוק גורסת כי אין הכוונה לפירוש מרחיב.  בדברנו על הפרעה לתנועה, לא ניתן לקבוע כי כל מקרה בו נהג גורם לרכב אחר להאט ו/או משפיע עליו בדרך אחרת, הרי הנהג הפריע לתנועה.

הסיבה לכך היא שכל עצירה ו/או חנייה מפריעה לתנועה.  ברור שאפילו חנייה בצד הדרך מפריעה לתנועה משום שהיא מצמצמת את רוחב הנתיב ומפריעה לרכבים רחבים העוברים בדרך.  גם עצירה קצרה  לצד בית להורדת נוסעים מפריעה לתנועה.  אם נפרשן את התקנה בצורה מרחיבה, לא נתת חיים לכל נהג,  וכל חנייה ו/או עצירה ברחובות הארץ תיאסר כליל.  על כורחך המסקנה היא כי עצירה וחנייה "רגילה" איננה נחשבת להפרעה לתנועה.  התנהגות מעין זו איננה הפרעה לתנועה כי אם "התנועה" גופה. 

כמובן, כמו בהרבה תחומי משפט, יש פה שאלה של איזון בין אינטרסים מנוגדים.  לא ניתן לכמת את מידת ההפרעה בצורה מיכאנית ולקבוע מתי תהיה עצירה/חנייה הפרעה לתנועה ומתי לא.  הכל תלוי בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה." (מ"י נ. אלי כהן, תיק  16485/04.  הכרעת הדין ניתנה ביום 27.10.2004).

 

38.        קבלתי לחלוטין את גרסת התובע (שהעיד לפני) כי חנה באזור שבו חנה כארבעים שנה בתום לב  ובלא ידיעה שהחנייה שם אסורה.  אין זה סוד מדינה שהחנייה במרכזי הערים איננה קלה ויקרה היא.  זכותו של כל נהג היא לחפש לעצמו מקומות חנייה ללא תשלום.  אם סברה הנתבעת כי חנייתו הפכה לפתע להיות מפריעה לתנועה, היה עליה לתמרר את המקום באופן שיאסור חנייה שם.  ועובדה היא כי אכן כיום לכל הדעות ברור כי החנייה שהייתה פעם מותרת וחופשית אסורה היא.  היה על הנאשמת לתמרר את האיזור כיאות ולא לפתוח בהטלת דו"חות.  במיוחד כשמדובר על סעיף סל לא ברור.  העירייה התרשלה בבירור כאשר לא תמררה את המקום בצורה ברורה מחד גיסא, ומאידך הטילה הודעות קנס על הפרה לתנועה.  התנהגות כזו איננה מכובדת ויש בה התרשלות ברורה.  אשר על כן אני קובע כי הודעת תשלום הקנס לא הייתה במקומה, ולתובע מגיעות הוצאות על הנזק שנגרם לו בעטייה.

 

39.        לגבי הדו"ח השני הרי בדו"ח זה פסקה כב' השופטת ייטב, כי האישום בכתב האישום לא הוכח. הוסיפה השופטת בפסק דינה כי:

 

"מהאמור בהוראות הפקח (מוצג נ/2) לא ניתן למצוא אסמכתא לטיעונה של העדה לפיו חסם הרכב את החנייה הפרטית".

 

לפי קביעת השופטת למד אני  כי הן הדו"ח והן כתב האישום כנגד התובע היו בעיתיים וזאת ניתן היה ללמוד מעיון בדו"ח לגופו.  לא היו די ראיות בדו"ח ולא היה מקום להמשיך בדיון עם הנאשם.  התובע התריע בפני הנתבעת הלוך ושוב על הבעייתיות העולה מהדו"ח השני אותו קיבל.  עצם חוסר ההתייחסות לדבריו מגיע להתרשלות.  הנתבעת לא רצתה לבטל זאת ואין לה להלין אלא על עצמה.  אשר על כן גם על דו"ח זה מגיעות לתובע הוצאות.

 

מהו גובה הפיצויים המגיע?

 

40.        התובע ביקש לא פחות ולא יותר מאשר 16,800 ₪ שהוא קרוב לסכום  המקסימלי שבגבול סמכותו של בית משפט זה.  לאמיתו של דבר מבקש התובע "פיצויים עונשיים".  קרי, פיצויים "שיחנכו" את העירייה למנוע הגשת דו"חות מעין אלו בעתיד.  התובע לא מסתיר זאת וטוען בצורה גלויה כי רוב הציבור לא יפנה לבית המשפט בשל דו"חות של שבעים ו/או מאה שקל.  לטענתו, העירייה מנצלת זאת לטובתה ומכיוון שהאזרח הפשוט אין לו את המשאבים והיכולת להתמודד עם העירייה, הוא מעדיף לשלם לה את ליטרת הבשר הנתבעת גם כשמשוכנע הוא שהוא צודק.

 

41.        אינני יכול לקבל זאת.  פיצויים בסדר גודל זה אינם תגובה הולמת להתנהגות הנתבעת גם אם התנהגותה לא הייתה כראוי.  גם לא ברור לגמרי כיצד פיצויים שישולמו לתובע (שהוא עורך דין במקצועו) יגרמו לעירייה להתנהג אחרת במקרים אחרים.  גם חישוביו של התובע על ההוצאות אינם לגמרי משכנעים.  מאידך גיסא, אין ספק שנגרמו לתובע נזקים והוצאות.  אשר לכן אני קובע אותם באומד כנזקים כלליים של 1,500 ₪ לכל דו"ח שהוגש ברשלנות.  סה"כ תשלם הנתבעת לתובע סכום של3,000 ₪.

 

הערת אגב – האם לא ייצא חוטא נשכר?

 

42.        הנתבעת בסיכומיה (שנכתבו בצורה נאה ותמציתית) התייחסה לאפשרות שבתי המשפט יוצפו בתביעות סרק של אנשים שזוכו בדרך זו או אחרת.  אחרי ככלות הכל, טעויות ייתכן שיקרו ועל בתי המשפט להיות ערים לכך.  לא ייתכן כי תביעה תמיד תצדק בכל תיקיה.  תמיד יכולים לקרות תקלות שכן מדובר ביצורי אנוש ולא במלאכים.  מדוע לכן יוטלו עליה הוצאות?  האם אין בכך כדי לרפות את ידי התביעה להגיש כתבי אישום כנגד הראויים לכך?  וייצא חוטא נשכר?

 

43.        אודה שאני מסכים לחלוטין עם דבריה שאין איש החסין מתקלות (כולל בתי המשפט).  אך יש תקלות ויש תקלות.  צריך לזכור שהתביעה העירונית נהנית מפריביליגיה שאין כמעט לכל תביעה אחרת.  התביעה היא זו שמציבה את התמרורים, מתחזקת אותם, אוכפת אותם, ונהנית מהכנסות האכיפה.  לא זו אלא שרוב מוחלט של העבירות הן עבירות חניה שאותם ניתן לתעד בקלות, ולתמרר בקלות יתירה עוד יותר.  כך למשל המשטרה איננה אחראית על התמרורים ואיננה יכולה להתמודד עם טענות כגון "תמרור שאיננו מוצב כיאות" (היות והעיריה מציבה את התמרורים והמשטרה רק אוכפת אותם).  הפרקליטות בוודאי איננה אחראית לעבודות החקירה של המשטרה ו/או לתהליכים אחרים בתיק.  אולם לעירייה יש את היכולת הברורה והמוכחה לשלוט בהליך מתחילתו ועד סופו.  יחד עם הסמכות והיכולת, באה גם האחריות.  נדגיש שוב שהקנס המוטל על דו"ח חנייה או שניים די בו כדי לכסות תמרור מתאים של מקום בסימן שאלה.

 

44.        על התביעה העירונית לדעת כי דמיו (תרתי משמע) של האזרח אינם הפקר.  כאשר מוגש דו"ח חנייה הרי הוא ברור, חד-משמעי, ומוחלט.  אם יש ספק כלשהו, עליה לשקול שוב את הגשתו.  לא זו אלא עליה גם לדעת כי איננה חסינה מביקורת שיפוטית על מעשיה.  אם תתרשל בהגשת הדו"חות, הרי יוטלו עליה הנזקים של התרשלות זאת.   צריך להיות ברור וחד משמעי לתביעה העירונית כי יש לה מה להפסיד אם תגיד כתב אישום שאיננו מוצדק ואין מדובר רק בכישלון טכני שאין סנקציה לצידו.

 

45.        ובאשר לטענה כי בתי המשפט יוצפו בתביעות, הרי טענה זו ראוי לה שלא תיטען. ראשית, רוב הנהגים הם אנשים שומרי חוק וסדר ויודעים היטב היטב מתי עברו על החוק וקיבלו את המגיע להם.  והמציאות היא שנהגים המודעים לעבירתם, אינם נוטים בדרך כלל לבקש להישפט לחינם.  שנית, חזקה על בתי המשפט שזהו תפקידם, כי ידעו להבחין בין המוץ לתבן ולתת את ההחלטה השיפוטית הנכונה בכל מקרה ומקרה.

 

סוף דבר

 

46.        לסיכומו של יום, לאור כל מה שנכתב למעלה, אני קובע כדלהלן:

 

-                      קיימת לאזרח שיצא זכאי בדינו הזכות לתבוע את הרשות אם זו התרשלה בתביעה נגדו.  אולם ברור כי לא מדובר בכל טעות אלא במקרים שלא היה מקום לכך.

-                      העירייה, בשל מעמדה הייחודי כמחוקקת, תובעת, אוכפת, ונהנית מהקנס, מן הראוי לה שתזהר אף יותר מרשות תובעת רגילה.  לא ייתכן מצב שבו יכולה היא לתבוע ברשלנות ולא ליתן את הדין על כך.

-                      בכל מקרה בו יש ספק אם מותרת החנייה אם אין, על העירייה לתמרר בצורה שלאזרח הגון יהיה ברור בדיוק מה מותר לו ומה אסור.  לא עשתה כן העירייה, הרי הגשת הודעת תשלום קנס מהווה התרשלות.

-                      במקרה שלפנינו, לאור עדות התובע לפני, ולאור מכלול הראיות הרי המסקנה היא כי  התרשלה העירייה ועליה לפצות את הנאשם.

-                      גובה הפיצוי שביקש התובע (16,800 ₪) איננו מתאים. האומדן המתאים הוא 3,000₪.

 

אשר לכן, הנתבעת תשלם לתובע סכום של שלושת אלפים ₪ שישולם תוך 45 יום מהיום.  לא ישולם, ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

 

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

 

זכות בקשת רשות ערעור תוך חמישה עשר יום מהיום.

 

ניתנה בלשכתי היום יום שני 04 ספטמבר 2006 בהעדר הצדדים ובהסכמתם.

 

 

                                                                                                אברהם נ. טננבוים

                                                                                                           שופט