תק 004837/05

בית משפט לתביעות קטנות ירושלים

 

28/03/2006

 

כב' השופט טננבוים אברהם

בפני:

       

 

 

 

 

כהן-דאר רותי ויורם

בעניין:

תובע

 

 

 

 

נ  ג  ד

 

 

עיריית ירושלים

 

נתבע

 

 

 

 

פסק דין

 

השאלה (והתשובה) בקליפת אגוז

 

1.         לפנינו שאלה עקרונית שלצערנו שבה ועולה מדי פעם בלבוש זה או אחר.  בקצרה, מהן הפעולות שצריכה ויכולה עירייה לנקוט כאשר רוצה היא לגבות דו"ח חנייה ממי שנטען שעבר וחנה שלא כדין?  והעיקר לענייננו, עד מתי יכולה העיריה לרדוף את המשתמטים מלשלם? ואיזה אמצעים צריכה היא לנקוט כדי שלא יתיישן הקנס?  לכאורה מדובר בעניין טכני שלא צריכה להיות עליו מחלוקת אך בפועל רבות המחלוקות והשאלות.  במקרה שלפנינו הגדילה הנתבעת עשות ואף כפרה בסמכותו של בית משפט זה לדון בתביעה.

 

2.         נעיר רק בתחילה כי קבלתי לחלוטין את גרסתם של התובעים.  הן לעניין השאלות העובדתיות והן לעניין הסמכות וממילא יש לקבל את התביעה. 

           

3.         מכאן והילך נתקדם לפי הסדר הבא.  ראשית, נתאר את ההליכים שיש ללכת לפיהם בזמן גביית דו"ח החנייה, ואח"כ נבדוק האם פעלה העירייה כשורה במקרה שלפנינו.  בסיומו של ערב נבדוק את שאלת הסמכות ואח"כ נסכם בשאלת ההוצאות שנגרמו לתובעים.

 

ההליכים שיש ללכת לפיהם בכל מקרה של גביית דו"ח חנייה כדי למנוע טענת התיישנות

 

4.         בשאלה זו עסקתי בהרחבה בתק 4984/04 (יפעת כהן נ. עיריית ירושלים, פס"ד מיום  25.7.2005 להלן: "פס"ד יפעת כהן"  ושם הובאו עיקרי הדברים וכאן רק אחזור עליהם בקצרה.  (לפסק הדין ראו:http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML2.nsf/D6057EB8D610F8CC422570490074FB32/$FILE/1FE4B97E642DD96B4225704800468DF8.html?OpenElement )

 

5.         בראש ובראשונה יש להבחין בין התיישנות העבירה והתיישנות העונש.  התיישנות העונש משמעותה שניתן להגיש כתב אישום ו/או להודיע לאדם על הכוונה להעמידו לדין רק תוך זמן מוגדר ומוגבל.  הסיבות לכך שונות הן וכולן טובות.  על ידי העמדת זמן קצוב מונחות הרשויות לפעול ביעילות ובזמן סביר, זכרון העדים טרי, חומר הראיות נגיש, וההליך נתפס כמשמעותי.  כמובן, הסיבה העיקרית היא כי לא ניתן לרדוף לנצח את הנאשם על עבירות מעברו הרחוק שאולי כבר שכח מהן.

 

6.         בצורה דומה מקובל לדבר על התיישנות העונש.  אם לא ביצעה הרשות את העונש בפרק זמן סביר, הרי אין לה להלין אלא על עצמה.  נכון הוא שמבחינה מסויימת נפגע האינטרס הציבורי אם העונש איננו מקויים, אולם גם לנאשם יש זכויות ולא יתכן לבוא אליו אחרי שנים רבות כדי להיפרע ממנו.

 

7.         ברוב שיטות המשפט, זמן התיישנות העונש ארוך מזמן התיישנות העבירה ונימוקים יפים לכך.  בעיקר חשובה העובדה שאחרי שנשפט העבריין ויצא חייב בדינו, רוצים אנו שלא יצא חוטא נשכר.  בניגוד למקרה שבו כלל לא עמד לדין וייתכן כי איננו אשם כלל.

 

8.         ומכאן לענייננו.  כפי שהסברתי בפס"ד יפעת כהן, המחוקק הלך מאוד לטובת העיריות וכל שביקש הוא כי לפחות אחת לשלוש שנים יישלח לחייבים דואר רשום לכתובתם.  אם לא נשלח דואר רשום שכזה, הרי העונש התיישן, אין לעיריה כל סמכות לבצעו, וכל פעולה שמבצעת העיריה במקרה שכזה היא מחוץ לסמכותה.  ברור שאם נגרמו נזקים לאזרח כלשהו עקב פעולות בלתי חוקיות וחסרות סמכות שכאלו, חייבת העירייה לשאת בנזקיו.

 

9.         כפי שהסברתי שם בפרוטרוט, הרי ההליכים בעיריית ירושלים (כפי שהוצגו לי) הם הליכים פגומים וממילא אין העיריה יכולה כלל להסתמך על מה שלטענתה שלחה (אם אכן שלחה) לחייבים בדואר רשום.  אם טוענת העיריה כי החייבים ידעו על הדו"חות נגדם, חייבת היא להוכיח זאת בעובדות מגובות, ולא בטענות בעלמא.  אוסיף ואציין כי פס"ד יפעת כהן לא היה יוצא דופן והלך בעקבות שרשרת ארוכה ומכובדת של פסקי דין שאמרו דברים דומים.

ומכאן למקרה שלפנינו:

 

התמצית העובדתית

(והמסקנה:  הנתבעת בוודאי לא שלחה הודעות לכתובת הנכונה)

 

10.        בפני תביעתם של בני זוג, תושבי צור הדסה, אשר ביום ה 27 לספטמבר 2005, הופתעו לקבל מכתב רשום מעירית ירושלים (להלן:"הנתבעת") בו היא מודיעה לתובעים כי הוטל עיקול על רכבו של התובע בגין חובות חנייה שלא שולמו. לאחר בדיקה, התברר כי מדובר על דו"חות חניה משנת 1998 שלא שולמו.

 

11.        כאשר נודע לתובעים על חובם, פנו לנתבעת על מנת לברר את פשר החוב, ומדוע הטילה העיריה עיקול על רכבם (ובהמשך גם על חשבון הבנק שלהם ללא כל הודעה מוקדמת), כאשר הדו"חות הללו התיישנו. בנספחים המצורפים לכתב התביעה, עולה כי כתובת המגורים של התובעים אצל הנתבעת (שלא לגמרי ברור ממתי היא) לא הייתה מעודכנת.  זאת למרות שהתובעים עדכנו את כתובתם טרם יציאתם את הארץ לשליחות בשנת 1999, ועדכנו את כתובתם החדשה בעת שחזרו לארץ בתום השליחות ב-אוגוסט 2004.  גם הרכב שבו נעשו העבירות הנטענות נמכר עוד בזמנו לפני נסיעתם ואיננו בידם.

 

12.        התובעים היו בשליחות משרד החוץ בוושינגטון בין חודש יולי 1999 לבין אוגוסט 2004, ולטענתם לא קיבלו בעת שהותם בחו"ל כל הודעה על חוב כלשהוא העומד לחובתם. יצוין, כי אין התובעים מערערים על חוקיות דו"חות החניה אלא על התיישנות החובות הללו עקב מחדליה של הנתבעת.

 

13.        לטענתם של התובעים כל מכתבי הנתבעת נשלחו לכתובתם הישנה ברח' ברכיהו 6, דירה שכורה אותה עזבו התובעים שנתיים קודם לפני נסיעתם לשליחות, ולאחריה עוד התגוררו בדירה בכתובת אחרת שהייתה ידועה לעיריה מתשלום הארנונה של התובעים. אולם, הנתבעת המשיכה לשלוח מכתבים לרח' ברכיהו 6.

14.        הנתבעת לא מכחישה את משלוח מכתבי ההתראה לכתובתם הישנה של התובעים, אולם לטענתה, זוהי הכתובת אותה קיבלה עירית ירושלים ממשרד הרישוי.  לשיטתם, על התובעים היה לעדכן את משרד הרישוי ומשלא עשו זאת, אין להם להלין אלא על עצמם (פר' עמ' 4 ש' 23-26).

 

15.        האמת היא שכששמעתי את דברי העיריה התחזקה בי דעתי כי העירייה איננה נוקטת אמצעים נכונים ואסביר.  העיריה הסתמכה על תקנה 44א. לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 הקובעת כי:

 בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן.

 

16.        אלא שהיה ברור לי כי כתובת הנאשם היא כתובתו במירשם האוכלוסין (בתעודת הזהות) או כתובת אחרת שהוא מבקש שישלח אליה הדואר.  רק בישיבה זו התברר לי כי העיריה כנראה שולחת את ההודעות לכתובת אותה קבלה ממשרד הרישוי והמופיעה ברישיון הרכב.  אולם כתובת זו היא פעמים רבות זמנית ואיננה מעודכנת.  יתירה מזו, זוהי כתובתו המופיעה ברישיון הרכב בזמן העבירה, ואם מכר את הרכב, הרי כתובת זו נשארת תמיד  ככתובתו ברישיון הרכב ואיננה זהה לכתובתו המעודכנת.  לא ברור לי כלל מהיכן נטלה העיריה את החירות לקבוע כי הודעתה תשלח לכתובת זו ולא לכתובת הרשמית במחשבי משרד הפנים.  במקרה שלפנינו לא ברור לי כלל מהיכן נלקחה כתובת זו שכן אין לגביה כל תצהיר ו/או ראיה.

 

17.        בכל מקרה, במקרה שלפנינו הראה לי התובע את רישיון נהיגתו ואת תעודת הזהות ומשני המסמכים עולה כי הוא שינה את מקום מגוריו כדין וכדת עוד לפני יציאתו לחו"ל (בשנת 1999) כך שברור שהכתובת שאליה נשלחו המסמכים איננה כתובתו.  לטענת התובעים, אין הם מתחמקים מתשלום חובותיהם ודו"חות שידעו עליהם שולמו.  מה יכלו הם לעשות ולא עשו?  לפני צאתם לחו"ל שילמו את חובותיהם, שינו את כתובתם במשרד הפנים ובמשרד הרישוי, והנה לפתע אחרי למעלה מחמש שנים מגיעה פתאום העיריה בתביעות על עובדות שמזמן אין הם יכולים להתמודד עימו.

 

18.        לסיכום הפרק העובדתי הרי מסקנותי הן:

-                      ככלל, ולגבי כלל האזרחים, אין לעיריה כל ראיה שמכתב כלשהו נשלח בדואר רשום כדין.

-                      במקרה שלפנינו, ברור שאם כבר נשלח מכתב, נשלח לכתובת הלא נכונה והלא מעודכנת.  וזאת למרות שהתובעים עדכנו את כתובותיהם.

-                      המסקנה העובדתית היא שהתובעים לא קבלו כל הודעה כדין ואפילו אם הייתה חזקה כלשהי, הרי שזאתי נסתרה.

 

19.        המסקנה שעולה היא כי התובעים צודקים בתביעתם.  אולם לפני שנדון בגובה הנזק, מן הראוי שנדון בטענה לא מכובדת שהעלתה הנתבעת והיא טענת חוסר הסמכות.

 

טענת חוסר הסמכות לבית המשפט לתביעות קטנות

 

20.        הנתבעת העלתה את הטענה כי יש לדחות את התביעה מחוסר סמכות עניינית לבית המשפט.  אין אני מסכים עם הנתבעת.  ראשית, הדבר איננו מתאים עם עקרונות שיטתנו המשפטית, ושנית, היא נטענה יותר מפעם אחת וכבר נדחתה בפסיקה.  הכל כפי שיתואר בהמשך.

 

21.        ההלכה היא כי על בית המשפט לאפשר גישה לכל אזרח ואזרח על מנת שיוכל להשמיע את דברו.  זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית. בנוגע לזכות זו נאמר בע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פד"י נז(5)433:

 

 "הנטייה להכיר בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מקימה מעין חזקה פרשנית שהמחוקק לא התכוון לשלול או לצמצם אותה אלא מקום שהדבר נועד להשגת תכלית בעלת משקל נכבד. כאשר קיימת מניעה לפנות לערכאות, יש לפרשה בצמצום".

 

22.        זכות הגישה לערכאות נחשבת לזכות יסוד, כפי שבא לידי ביטוי בפס"ד ארפל (ע"א 733/95 - ארפל אלומיניום בע"מ  נ' קליל תעשיות בע"מ . פ"ד נא(3), 577) בדבריו של כבוד השופט א' גולדברג "מדיניות ראויה היא זו שאינה נועלת דלת בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית".

 

23.        הדברים ברורים ונאמרו יותר מפעם אחת "גישה חופשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד, אף אם עדיין אינה כתובה עלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות". (ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח 875 ,862(2))

 

24.        במקרה בו הסכסוך הוא בין הפרט ובין הרשויות נשענת ההכרה בזכות הגישה גם על ההכרה כי "ביקורת שיפוטית על מעשי השלטונות היא חלק בלתי-נפרד של משטר דמוקרטי אמיתי, והחותר תחתיה עלול לקעקע את אחד מעמודי התווך של בנין המדינה" (בג"צ 222/68 חוגים לאומיים נ' שר המשטרה, פ"ד כ"ד(2) 172 ,141).

 

25.        דומה שגם הנתבעת לא חולקת על אמירות אלו, אולם לטענתה הסמכות צריכה להיות בבית משפט אחר ולא בית המשפט לתביעות קטנות.  אם הבנתי נכונה,  הכוונה היא לבית המשפט לעניינים מקומיים.  שוב, הנתבעת לא הראת ולא טענה בשום שלב כי ישנו הליך מקובל ורגיל בבית המשפט לעניינים מקומיים לשאלות כגון אלו (ולמיטב ידיעתי אין כזה).  הנתבעת איננה מסבירה מדוע בית משפט זה איננו מתאים.  אי אפשר להתעלם מההרגשה שכל המטרה איננה אלא להעמיד עוד מחסום כנגד התובעים ולהתישם.

 

26.        מלומדים רבים בוחנים ומבקרים בצדק את המחסומים והקשיים העומדים בפני האזרח בבואו להיכל המשפט על מנת שיהיה לו יומו בבית המשפט:

  "האזרח צריך לצלוח קבוצה של מחסומים המכונה בספרות המקצועית מחסומים ישירים - 'אשר בהם הדין אוסר או חוסם באופן מוחלט את הגישה לערכאות בסוג של נושאים או לסוג של מתדיינים'" (י' אלבשן זרים במשפט: נגישות לצדק בישראל עמ' 37).

 

"עומדים בפני הציבור גם מכשולים עקיפים - חלקם יצירי הדין (דוגמת החובה לשלם אגרות משפט או להפקיד ערובה או פיקדון בבית המשפט, כתנאי לפתיחת או המשך ההליך המשפטי)" (ד"ר י' דנציגר הגבלת הגישה לבתי המשפט - עינוי דין,

  http://www.israelbar.org.il/article_inner.asp?pgId=32455&catId=287 )

 

27.        גם במקורותינו הרי ההלכה היא שבית המשפט ראוי לו כי ישב בדין גם אם אין הדבר נוח לו או שהיה מעדיף שלא לדון בכך.  כדברי הרמב"ם, לפי דין התורה קיימת חובה עקרונית של בית הדין להיזקק לתביעה מוגשת אליו, "ומצווה על כל הראוי להורות לדון בין אדם לחברו" (רמב"ם ספר המצוות, מצוות עשה קעז).  בוודאי חובה לעשות כן כאשר יש חשש כי אחד מהצדדים פוגע בחברו, וכדברי רבי יעקב עמדין (גרמניה המאה השמונה עשרה) "מצווה להזקק לתובע, להציל עשוק לשבר מלתעות עול להשליך משנו טרף" (שו"ת שאילת עיבץ, חלק א' סימן פ').

 

28.        מאלה אנו למדים כי הפסיקה, הספרות, ומקורותינו גם יחד תמימים הם בדעתם כי יש להזהר מאוד מלחסום את בתי המשפט לאזרח מן הישוב.  ברור כמובן כי לא לכל בית משפט יש סמכות לדון בכל תביעה ודרישה, ויש סמכויות מוגדרות כחוק, אולם ההלכה היא שבית המשפט לא ייטה להשיב את פני האזרח ריקם והפרשנות תטה בדרך כלל שלא לשלול סמכות.

 

29.        ב"כ הנתבעות ציטט פסק דין אחד של בית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב שעל פיו נראה שאין סמכות לבית המשפט השלום  לדון בכך אלא רק לבית משפט לעניינים מקומיים (תק 5571/05 מיום 1.8.2005 של כב' השופט פרידלנדר

http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML2.nsf/4A15F63A634D26AE4225705000738391/$FILE/2FAD70791B232250422570500057C122.html?OpenElement ).  אולם אף השופט פרידלנדר ער לעובדה כי ישנן דעות אחרות משלו (סעיף 9 לפסק דינו).

 

30.        קיימים מספר פסקי דין הקובעים במפורש כי יש סמכות לבית המשפט לתביעות קטנות לדון בעניין מעבר לפסק דיני בעניין יפעת כהן.  ראו למשל את דבריה של כב' השופטת מיכל ברק –נבו בעניין דומה לחלוטין (תק 003391/04 מירוני נ. עיריית ת"א

http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML2.nsf/5ABFC000E37E201A42256EC8006A5503/$FILE/C7A920C012C8435B42256EC8004970DF.html?OpenElement ).

 

"טענת חוסר סמכות לבית משפט זה:

הנתבעת טענה בפתח דבריה, כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתביעה דנן, אלא בית המשפט המוסמך הינו בית המשפט לענינים מקומיים בתל אביב.

אני דוחה את טענת הנתבעת בענין זה. סעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 קובע את סמכותו של בית משפט לענינים מקומיים כדלקמן:

"(א) בית משפט לענינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.... וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית..."

בתיק שבפני אין שאלה לגבי העבירות שעברו התובעים, לטענת הנתבעת, ושבגינן נשלחו להם דוחות החניה. טענות התובעים באשר לביטול הדוחות והפיצויים המגיעים להם, לטענתם, בגין ביצוע עיקול שלא כדין, נובעות כולם מטענות לגבי אי קבלת הדוחות וההודעות, התיישנות הקנסות וכו'. לא הועלתה כל טענה לפיה הדוחות ניתנו שלא כדין. הענין דנן הינו ענין אזרחי, תביעת נזיקין, ואין מקומה בבית משפט לענינים מקומיים. למעלה מן הצורך יוער, כי התובעים, שטעו אף הם לחשוב כי יתכן שבית המשפט המוסמך הוא בית המשפט לענינים מקומיים, ניסו להגיש תביעתם שם, כעולה מהכותרת לתביעתם שנמחקה בעט ונכתבה מחדש, וכבר במזכירות נשלחו הם לבית משפט זה. "

 

31.        ישנם עוד פסקי דין בעניין זה. כב' השופטת חנה פלינר בתל אביב פסקה כנגד העיריה בעניין דומה לחלוטין (תק 912/04 מיום 14.6.2004 אילן שאוליאן נ. עיריית תל-אביב שגם בו נדחתה על הסף טענת הסמכות בסעיף 8 לפסק הדין.

http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML2.nsf/5F74EFCB61D40D7742256EB4007AADA5/$FILE/696594B7EDC6495342256E69004DCBAF.html?OpenElement ).

 

32.        כך גם פסקה כב' השופטת רות רונן בשבתה בבית משפט השלום בעניין דומה אם כי שם לא הועלתה בפירוש טענת הסמכות  (ה"פ 211183/04 שההחלטה בה ניתנה ביום 28.3.2005)

http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML2.nsf/AA885235A4AAA01642256FE900546103/$FILE/EC0FEAD0DCAA90F542256FD1002CC5E1.html?OpenElement )

 

33.        לאחרונה ממש נדונה שאלה זו בפסק דין מקיף ע"י כב' השופט יונה אטדגי (ביום 9.2.2006 בה"פ (ת"א) 201211/05

http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML3.nsf/C5EC6AAAD59AD58342257110005ACF39/$FILE/E4714C82F856C69342257110003E91B2.html?OpenElement )

פסק הדין ניתן אחרי הישיבה בתיק שלפנינו, כך שכב' השופט אטדגי בחן לעומקה את כל הפסיקה הקיימת שהוגשה ע"י הנתבעת.

 

34.        מסקנתו הברורה (בסעיף 14 לפסק הדין)  היא "כי כאשר מדובר על טענה בדבר התיישנות העונש,כפי שנקבע בעניין פסי (ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5)) הסמכות העניינית, נתונה בידי בית משפט אזרחי"

 

35.        התובעים שלפנינו אינם תובעים את ביטול הדו"ח או את התיישנות העבירה, כי אם את נזקיהם עקב הליכי הגבייה.  אשר לכן,  ולאור כל מה שנכתב למעלה, דוחה אני על הסף את טענות הנתבעת על חוסר סמכות לבית משפט זה לדון בתביעה המונחת לפניו.

 

על התנהגות לא נאותה, טענות שלא מן הראוי שייטענו, ועל הצורך בהתערבות המחוקק

 

36.        בפסק הדין הקודם שנתתי בעניין זה (עניין יפעת כהן שהוזכר), התברר לי להפתעתי שהעירייה איננה מחזיקה ראיות למשלוח ההתראות בדואר רשום.  כעת התברר לי (הפתעה נוספת) שהכתובות נלקחות (כנראה) מרישיון הרכב של המכונית החונה שלא כדין, ולא נעשית הצלבה מול כתובת האזרח במרשם האוכלוסין.  שלא לדבר על ניסיון להשיגו טלפונית שאיננו נראה מסובך במיוחד.

 

37.        הופתעתי גם מהטענה החדשה של העירייה כי אין סמכות לבית משפט זה.  אודה כי לא נחה דעתי מהתנהגות העירייה בעניין זה.  ככלל, רשות צריכה להתנהג ביושר, בשקיפות, ובהודעה מראש כי אין לה כל דבר להסתיר.  מגוף ציבורי כמו עיריית ירושלים מצפים אנו כי יצהיר ויאמר, כך וכך עשיתי, הכל בסמכות, בלב ישר, בכוונה טובה, ובמידה ואכן טעיתי תתוקן הטעות.  כידוע, יש טענות שהמדינה איננה מעלה בדרך כלל.  המדינה איננה מעלה (בד"כ) טענות התיישנות, איננה מתנגדת כתובעת לראיות חדשות שהתגלו, נמנעת כמידת האפשר מבקשות לפסילת שופט וכן כהנה וכהנה.  ההיגיון מחייב שהעירייה צריכה להיות תמיד עם פניה לאזרח.  גישת נציגיה איננה צריכה להיות גישתם של מוכסים הגובים חוב. אלו צריכים דווקא לחפש דרכים לזכות את האזרח ואף לומר לו זאת.

 

38.        בית משפט לתביעות קטנות הוא מעצם טבעו מהיר יחסית, זול לאזרח, ופתוח גם לאזרחים שאינם יודעי דין ומשפט.  ניסיון התביעה לטעון לחוסר סמכות איננו מכובד.  אדרבא, דווקא משום שההליך הוא פשוט ומהיר צריכה הייתה העירייה להעדיפו על פני העברה לבתי משפט אחרים, ולא אוסיף בכך.

 

39.        בכל מקרה, דומה שהשאלה חורגת מתחומי עיריית ירושלים בלבד.  יותר מדי אזרחים מתלוננים על יותר מדי עיריות לגבי צורת גבייתם של דו"חות חנייה אלו.  למען הסר ספק, הרי ברור כי על העיריות החובה לאכוף את חוקי החנייה על נהגים העושים דין לעצמם.  ברור גם כי לצערנו יותר מדי נהגים אינם משלמים דו"חות חנייה כלל ומתעלמים מהם לחלוטין.  אך עצם העובדה של ריבוי התלונות אומרת דרשני.  גם העובדה שכל עירייה כנראה נוהגת בצורה אחרת בעניין גביית הקנסות איננה נאותה.

 

40.        נראה כי מן הראוי שהמחוקק ישים דעתו לכך ויקבע כללים ברורים, חד משמעיים, ומחייבים לגבי צורת הגבייה של קנסות חנייה שכאלו.  ייתכן ויהיה צורך לנקוט בכללי גבייה תקיפים וכואבים (כגון גרירת רכבים של עברייני חנייה סדרתיים) אולם על אלו להיות ברורים ומבוססים על החוק.

גובה הנזק

 

41.        התובעים בקשו את ביטול העיקולים השונים וכן פיצוי עבור נזקיהם.  באשר לעיקולים, הרי חזקה על הרשות שתבטל זאת בעצמה היות וטעותה ברורה על פניה.  ולגבי הנזקים, דומני שהנזקים שביקשו התובעים אינם נמוכים.  התובעים בקשו 1,100 ₪ הוצאות בגין הפסד עבודה וכן 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש ובושת הפנים.  אין לתובעים אישורים על סכומים אלו ולא ברור לגמרי מדוע הגיעו דווקא לסכום זה.  אשר לכן, אני  קובע באומדן סכום כללי של 3,000 ₪ שיפצה את התובעים על כל הנזקים שנגרמו להם על ידי העירייה עקב מחדליה עד ליום 1.4.2006.   כמובן, אם תמשיך הנתבעת במעשיה, פתוחה בפני התובעים הדלת לתביעה חדשה.

 

סוף דבר

 

42.        לסיומו של ערב, לאור כל מה שכתבתי למעלה, אני פוסק כדלהלן:

 

-                      הנתבעת לא שלחה כיאות את ההודעות לתובעים.  ובכל מקרה, התובעים סתרו את חזקת המסירה כך שהעונש התיישן.

-                      פעולות הנתבעת עד עתה גרמו לנזקים, והנתבעת תשלם לתובעים סכום של 3,000 ₪ (שלושת אלפים) שישולמו תוך 30 יום מהיום.  לא ישולמו ישא הסכום ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

 

העתק מפסק הדין ישלח ליועץ המשפטי של משרד הפנים משום שנראה שעל המחוקק להתערב ולהסדיר אחת ולתמיד את צורת האכיפה והגבייה של קנסות החנייה שבאחריות העיריות.

 

זכות בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מהיום.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן בלשכתי בהעדר הצדדים היום יום שלישי 28 מרץ 2006

 

 

                                                                                                אברהם נ. טננבוים

                                                                                  שופט

 

 

 

בן- ארי ושות'- משרד עורכי דין